על קרבה ופער, חינוך וסימון דרך
בניית המשכן מלווה אותנו בשבועות האחרונים.
בפרשת תרומה הפותחת את בניית המשכן אנו מתרשמים, כי השראת השכינה תלויה בבניית המשכן: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כה', ז'). לאור זאת די מפתיע לגלות בסוף פרשתנו – פרשת פקודי, את האמירה הנראית מרוחקת: "ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן" (מ', לה'). בניית המשכן מסתיימת ואפילו משה המדבר עם הקב"ה פנים אל פנים, מנוע מלהיכנס אל אוהל מועד – מקום השראת השכינה.
פרשות אלו משקפות את הקשר המיוחד, המורכב לעיתים, בינינו לבין הקב"ה. יש ואנו חשים בקירבה גדולה ובנגישות לקב"ה בבחינת "אבא" ויש והפער גדול ובלתי ניתן לגישור - אפילו למשה רבנו, בבחינת "מלך רם ונישא".
בסיומה של הפרשה מופיעה השכינה בתפקיד נוסף: "כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" (מ', לח'). השכינה משמשת לנו מורת דרך, ככוכב הצפון המכוון מעשינו ומורה את דרכנו בכל שלב ובכל זמן.
בעולם ההולך ומשתנה לנגד עינינו במהירות, אנו חוזרים ותוהים לעיתים קרובות על תפקידו של ביה"ס בכלל והמחנך בפרט.
האם אנו כהורים, מחנכים ומורים מסוגלים לעקוב אחר השינויים המתרחשים סביבנו במהירות מסחררת? האם אנו מבינים לעומקם את השינויים המתרחשים סביבנו? מהי ההובלה המצופה מאיתנו בעולם שבו האתמול לא רלוונטי למחר? מה הופך מחנך לרלוונטי?
יתכן שאנו יכולים למצוא כיוון לתהיות אלו בתפקידה של השכינה ובמערכת היחסים המורכבת בינינו לבין הקב"ה.
אחד התפקידים שלנו כמורות וכמחנכות מוטמעים בתארים המוטמעים בהגדרת התפקיד – להורות ולחנך. תלמידותינו מתבוננות בנו ומבקשות מאיתנו לסמן דרך. אז נכון, הן לעיתים מסכימות, לעיתים קרובות מקשות, שואלות ומבררות וגם מתנגדות. אך לא פעם תפקידנו מסתכם בלהיות שם ולהאיר ככוכב הצפון את הכיוון והיעד. איך מאירים ואיך מכוונים? לעיתים קרובות ולשם אנו מכוונות בעיקר - פנים אל פנים, מתוך קירבה גדולה, שיחה משותפת ויכולת לראות לעומק הנפש ולהוביל משם. ולעיתים עלינו להסכים שלא להיבהל מן הפער בינינו לבין תלמידותינו ולהבין שגם פער זה מייצג ערך חינוכי המאפשר לאדם לשאוף ולגדול.
שבת שלום,
חנה עסיס