"...בשיא ההשמדה במחנות וכבשנות, וכל אירופה כאוקיינוס של דם ישראל, באותם הימים החלו להגיע השמועות והידיעות על ההרס וההשמדה…
ובתוך כל מערבולות הדם וידיעות איוב המגיעות, אנו שומעים גם על ברנוביץ ששם כל הקדוש והיקר לנו, איך היא הולכת ונחרבת ומושמדת…
לא יכולתי למצוא לעצמי מנוח, סלונים שלי נחרבת ושוקעת… ואני היכן אני?
הרגשתי אז שאני הולך ונשבר יותר ויותר ואיני יכול להמשיך, וכמשוגעים הסתובבנו, פלגי מים תרד עיני מידי לילה על שבר בת עמי,
וכוחותיי עוזבים אותי ואני מאבד את עשתונותיי.
ואז התרקם הרעיון וגמלה בליבי ההחלטה,
אם נבצר מאיתנו להציל את הגופים, לפחות נשקיע כל הכוחות להציל הרוח…
מתוך דחף פנימי בקע ועלה קול אדיר וחזק הקורא אלינו בלי הרף, מה לך נרדם, והאם החרש תחרישי בעת הזאת,
וכאילו הוטלה עלינו השליחות הזו של הקמתה מחדש של החבורה. צריכים להפקיר את הכל, למען הקמת הישיבה..".
(מתוך המאמר "והיה ראשיתך מצער" ביום הקמת ישיבת "בית אברהם "בירושלים)
ימים מיוחדים אלו – ימי התשועה, מקפלים בתוכם את הסיפור היהודי הנע בין תקופות קשות של אבדן וריחוק פנימי לבין תקופות שיא של בניה והתקדמות. האדמו"ר מסלונים מתאר בפנינו במילים אמיצות ולא מטשטשות את תחושות הייאוש ואובדן העשתונות בימי השואה. אך בשיאו של השפל נמצא הקול הפנימי לקום ולבנות מחדש.
תלמידות שכבת י המחישו בפנינו ביום השואה, בטקס מרגש שעסק בתנועות הנוער את הכוחות המופלאים הטמונים גם באנשים צעירים כל כך. כוחות של חבורה, של ערבות הדדית, של חמלה, של עזרה הדדית, כוחות של אופטימיות ובנייה, כוחות של תקווה.
יצאנו לחג החרות וחזרנו עם מנעד תחושות שהיתה בהן שמחה וחיבור משפחתי אך צער וקושי לאומי בשל האסונות שפקדו משפחות יקרות בתוכנו ובשל ההתמודדות הפנימית שחווה החברה הישראלית.
חשוב לנו להעביר בימים אלו לתלמידותנו, מסר של אחריות למתחולל בתוכנו ולגורלה של האומה, לצד תקווה וביטחון.
העם היהודי לדורותיו ידע תקופות קשות וצלח אותן. גם אנו נגיע ליום העצמאות ויום ירושלים.
שבת שלום,
חנה עסיס