ניוזלטר
ידיעון שבועי, פרשת בחוקותי, כד אייר תשפ"ד, 31.5.24 
ניוזלטר2
קשה מאוד לקרוא את מילות הפרשה העוסקות בקללות העלולות לפקוד את עם ישראל "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה...." (כו, יד), ונהוג כידוע, לקרוא חלק זה בלחש.
מילים דומות מופיעות גם בפרשת כי תבוא והן הזכירו לי סיפור ששמעתי מהרב ריסקין, מייסד מוסדות אור תורה סטון, לפני שנים והולך איתי לא מעט בימים אלו. הסיפור מופיע גם בספרו "ציוני דרך".
האירוע מתרחש בביהכנ"ס של האדמו"ר מצאנז בארה"ב, שבת כי תבוא 1952.
האדמו"ר שורד שואה, שאשתו ו-13 ילדיו נרצחו בשואה. הוא לא הרשה לעצמו לשבת עליהם שבעה עד שווידא שאחרון חסידיו והוא עזבו את אירופה.
בשבת האמורה התפלל הרב ריסקין בקהילתו של האדמו"ר מצאנז וישב ממש מאחריו. בעל הקורא הגיע לפרשת הקללות והחל לקרוא אותה כנהוג במהירות ובלחש.
לפתע נשמע קולו של האדמו"ר: "העכער" – בקול רם.
בעל הקורא פסק מיד מקריאתו, מופתע, מהסס.
האדמו"ר קם ממקומו, פניו אל הקהל, דפק על עמוד התפילה ובעיניים בוערות צעק: "איך האב געזאגט העכער" – "בקול רם אמרתי, שריבונו של עולם ישמע. אין לנו ממה לפחד, כבר שמענו את כל הקללות, ויותר מזה. שישמע הקב"ה ויבין שהגיע הזמן לשלוח את הברכות!"
הרב ריסקין מתאר את הרעד שאחז בו למשמע מילות האדמו"ר ואת הבכי שפשט בקהל. בעל הקורא המשיך בקריאה, הפעם בקול רם, בהטעמה ברורה ובקצב איטי.
בסוף התפילה פנה שוב האדמו"ר לחברי קהילתו ואמר: "הברכות יגיעו, אבל לא מאמריקה. הקב"ה נתן את הברכות אחרי הקללות, אבל הן יתגשמו רק בא"י. אנחנו נארוז שוב את המזוודות, בפעם האחרונה. הקהילה שלנו עולה לישראל"
"וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹקים אֲנִי ה'. (כו, מה)
שבת שלום
חנה עסיס