ונאמר לפניו הלל
"רבי חייא הגדול ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכים באותה בקעת ארבל בעלות השחר. ראו את איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא הגדול לרבי שמעון בן חלפתא, בן גדולים! כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימעא קימעא, כל שהיא הולכת - היא הולכת ומאירה."
בליל רביעי עמדנו בתפילה ונתנו ביטוי לתחושות ההודיה שלנו וליכולתנו לזהות ולהכיר את אורה של איילת השחר בשירת ההלל באותם הרגעים הצטרפנו לקבוצה המכובדת של אלו שאוזניהם הרגישות קלטו את צלילי פעמי הגאולה: לרב אלקלעי, לרב קאלישר, למשה הס, להרצל, לרב קוק, לבן גוריון, לרב עוזיאל, לרב נריה ורבים רבים נוספים שזיהו את קריאת הגאולה. חברנו לכל אותם אלו המזהים את מעורבותו וחסדו של הקב"ה בהיסטוריה ואומרים שירה.
נכון, לצד ההישגים והניסים אנו חווים קשיים ואכזבות. כך הובטחנו. הגאולה לא תבוא ברגע. אלא, גאולתן של ישראל – קמעא קמעא. אורה ברור - כאילת השחר, אך היא הולכת ונבנית בהדרגה, בתהליך מורכב המלווה מהמורות ומכשולים. אנו חיים את התקווה לצד הקשיים, את השמחה לצד הכאב. וקודם שלבשנו חג עצרנו וזכרנו את אלו שמסרו נפשם והקריבו את היקר מכל למען גאולתנו.
ובמעבר להקשר הפרטי והחינוכי, בהתבוננות על תהליכים שאנחנו עוברות כיחידים וכחבורה – אנחנו יודעות כי הדברים אינם מתרחשים ברגע. כמחנכות אנו עוסקות בבניית אותו אורך רוח פנימי הדרוש לתהליכים ומשתדלות להקנות אותו גם לתלמידותינו. ההתקדמות ופריצת הדרך, עוברת דרך תהליך, לפעמים ארוך ומיגע.
ערב הבגרויות ולקראת סיומה של השנה, אנחנו מזהות לא מעט בנות, לאחר שנתיים שאתגרו מאוד את שגרת היום-יום, שחוות כעת את העלייה מחדש על דרך המלך ואפילו פריצה קדימה. גם כחבורה, אנחנו זוכות בתקופה זו לחוות התחלה של הבשלה של תהליכים פנימיים וחיצוניים אותם הגדרנו לפני שנה ויותר. "כל שהיא הולכת - היא הולכת ומאירה".
שבת שלום,
חנה עסיס